תפריט

הרצאות

בשנת 2006 טיפסתי לפסגת האוורסט מצידו הצפוני

טיפוס על פסגות גבוהות מציב אתגר וקושי קיצוני, מטפסים רבים מסכנים את חייהם כדי להגיע לפסגת האוורסט וחלקם לא שורדים, הדרך לפסגה רצופה מכשולים ודרמות אנושיות. מספר ימים לאחר החזרה לארץ התגייסתי למלחמת לבנון ה-2.

“אל האוורסט הגעתי מאוד מוכן. מבין את כל ההשלכות שיש לטיפוס של חודשיים על ההר, מבין את הרצון של הגוף לקרוס ולוותר לאחר ימים מרובים על ההר, מכיר את תחושת הבדידות, מכיר את המאבק הבלתי פוסק להישאר שפוי ומפוקס, מכיר את הרגעים שבהם לא ברור לך אם תצליח לצאת מההרפתקה בחיים וגם מכיר טוב את הרצון העז להגיע לפסגה.
מכיר את תחושת החיות שרק שאני מטפס היא שם, השקט והשלווה הנפשית וחוסר הדאגה מטרדות היום יום ששם נראים כחסרי משמעות.

יש דבר אחד שאני מבין היום שמאוד טעיתי לגביו ביחס להר הזה . ציפיתי שלאחר שאצליח לטפס על האוורסט החיים שלי יהיה טובים יותר, שאני אהיה מאושר יותר, ושהכל יבוא יותר בקלות.

בכל אופן זה לא ממש קרה, לקח לי כמה שנים טובות להבין שאם אני רוצה לשנות דברים בחיי זה תלוי רק בי וזו עבודה מרובה ואכן התחלתי בתהליך ארוך, מעייף ומתסכל למצוא את דרכי מחדש. היום אני מבין שהייתי צריך הרבה יותר אומץ לעשות את השינוי מאשר לטפס על האוורסט”.

בהרצאה אספר על החוויה האישית שלי, על ההתמודדות.
עם הקשיים במשך חודשיים של טיפוס רצוף על ההר ובעיקר על הקושי שמגיע אחרי החזרה.

ההרצאה מלווה בשקופיות וסרטונים