הנחישות כמעט הרגה אותי פעם!
אולי את חלקכם זה יפתיע, אבל חלק כנראה יבינו למה אני מתכוון.
מטפסים רבים שואלים את עצמם מתי הנקודה הנכונה לעצור ולהסתובב אחורה? מתי אני כבר מסכן את עצמי? אם כבר לאחר שעתיים של הליכה ביום פסגה אני מרגיש בחילה נוראית וכאבי ראש לא עדיף שאוותר וארד? אבל אז אתה חושב לעצמך- הגעתי עד כאן, זה יהיה ממש פספוס לוותר עכשיו. חלק אף יהיו יותר ביקורתיים כלפי עצמם וממש יכעסו על עצמם.
קשה מאוד לדעת מתי הנקודה הנכונה לעצור ולחזור אחורה. בעיקר לאנשים ללא ניסיון, כאלה שהחליטו להגשים חלום ולטפס לפסגה גבוהה.
בואו ניקח לדוגמא את הקילימנג'ארו – יעד מאוד מבוקש וזמין יחסית שמושך אליו מטפסים רבים ללא ניסיון. הם נרשמו לטיול, רכשו ציוד מתאים, התאימו לעצמם תוכנית אימונים לבניית הכושר הגופני, טסו לאפריקה והתחילו את המסע. עד יום הפסגה המסע היה מאתגר אבל אפשרי. והנה, ביום הפסגה לאחר שעתיים הליכה הם מתחילים להרגיש נורא, מה עושים?
התחושה של הוויתור יכולה להיות ממש קשה. תחושה שתלווה אותנו ולא תרפה, יש כאלה שיצליחו לשכוח ממנה או שרק תישאר להם תחושת ההחמצה בכל פעם שיחשבו על הטיפוס. אבל אני מכיר גם מטפסים עקשנים (ואחראים) שיחזרו שנה אחרי וישלימו את האתגר, ובדרך זו ילמדו שהוויתור היה נכון להם באותו רגע ולפעם הבאה הם הגיעו הרבה יותר מוכנים.
בתור מדריך טיפוס אני באמת יודע לתת צ'אנס למי שמתקשה בדרך והצלחתי מספר פעמים להביא לפסגות אנשים שאף אחד (כולל הם עצמם) לא האמין שיגיעו לפסגה. מצד שני, יש סיטואציות בהן הייתי חייב להוריד אנשים למטה.
לדוגמא, כשמטפס מרגיש חלש והוא נמצא בפיגור של 3-4 שעות אחרי כולם, המים והאוכל עומדים להיגמר אז אני מבין שיש פה סכנה אמיתית לחיו ואני לא לוקח צ'אנס ומוריד אותו למטה. יכול להיות שהוא יתווכח ויכעס עליי שנים רבות אחר כך, אך עדיף כך מאשר לקוח מת.
יש סיטואציות קלות יותר להחלטה. לדוגמא מטפס עם סטורציה נמוכה, הוא מרגיש רע וצריך כבר עזרה של חמצן. במקרה כזה מורידים אותו למטה במהירות ועדיף עם מסוק אם זה אפשרי.
הסיטואציות הקשות יותר לאבחון הן כשמטפסים כבר בתחילת יום הפסגה מרגישים רע עם בחילה, לא מיידעים אף אחד בתחושתם ופשוט שמים את עצמם על אוטומט והולכים. כשאתה לא דואג לעצמך ולא מיידע את המדריך במצבך הסכנה היא שאתה יכול להתדרדר במהירות למצב מסכן חיים שדורש חילוץ.
כשאני רואה מטפס תשוש אני קודם בודק איך הוא מרגיש ומתי התחיל להרגיש כך. אני מודד לו סטורציה ובמידה ואני רואה שהוא מסוגל להמשיך ללכת אני דואג שבכל הפסקה ישתה מים וייקח ג'ל אנרגיה למרות הבחילה, במצב כזה שממשיכים להזין את הגוף בנוזלים (עדיף חמים) ואנרגיה זמינה אפשר להמשיך לטפס כל הלילה למרות תחושת הבחילה והתשישות.
זוכרים שפתיחת דבריי כתבתי שהנחישות כמעט הרגה אותי פעם?
בצעירותי קרה לי מספר פעמים שבגלל נחישות יתר כמעט ולא חזרתי מהפסגה או מהטיפוס. פעם אחת הייתה על הר בהודו שנקרא 'קאמט', הר בגובה של 7,756 מטר. כבר בתחילת הטיפוס הרגשתי רע, היה לי מאוד קשה להתאקלם, ליום האחרון הגעתי תשוש ועייף. בשלב מסוים הרגשתי שאני מתקשה לנשום והתחלתי לירוק דם, ידעתי שאני מתחיל לפתח בצקת ריאות וידעתי שצריך להסתובב ולרדת אבל באותו שלב לא הייתי בוגר מספיק כדי לרדת, סיכנתי את חיי כדי לעמוד באתגר שהצבתי לעצמי. עם הרבה מזל הצלחתי לרדת חי מהפסגה, אבל האם שווה לנו לסתמך על המזל?
היום אני יודע שכל מה שצריך כדי להתגבר על תחושת הכישלון זה קצת זמן ופרספקטיבה בוגרת. זה נשמע פשוט אך ברגע האמת מאוד קשה לוותר. ולכן חשוב, כחלק מההכנות למסע, ללמוד ולהכיר את סימני ההזהרה שעלולים להופיע ולהכין את עצמנו מנטאלית גם לסיטואציה בה נצטרך לעצור ולוותר על החלום בשלב זה.
טפסו בזהירות ותזכרו שההרים תמיד שם ואפשר לחזור אליהם פעם נוספת.
רוצים להתייעץ באופן פרטי? מוזמנים להתקשר 052-2375297
